חוברת זו הוגשה לחברי מועדון כנס
ובתוכה כתבו התלמידים את סיפורי החיים שסיפרו
להם החברים המבוגרים
במפגשים
שהתקיימו במהלך שנת תשס"ז
חברות וחברים
יקרים!
נהנו להיות
במחיצתכם, לשמוע ולחוות את סיפורכם המרתקים, סיפור היסטורי ואמיתי בגוף ראשון ריגש
אותנו והעשיר את הידע שלנו כציונים אוהבי ארץ ישראל על מלחמתכם והישרדותכם והרצון
העז לעלות ארצה.
בזכותכם אנחנו כאן!!!
ומבינים את
חשיבותנו כעם סגולה.
אנו מודים
מקרב לב שהקדשתם לנו מזמנכם ומקווים שמתנתנו הצנועה תישאר בלבכם כזיכרון.
מאחלים לכם
עוד המון שנים טובות עם משפחותיכם היקרות,
מאחלים:
יונתן, רותם, גל, טל, מאיר, אנטון, ניתאי, שי,
נור, מיכאל, אלון
והמורות נעמי רגב וחנה שמוליאן.
נולדתי בפולין וגרתי בביתי עד גיל 13. ברחתי מביתי
בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה ומקומות מחבואי היו השדות והיערות. רוב משפחתי
נתפסה על- ידי הגרמנים. אחרי תקופה שבה התחבאתי הגעתי לעיר אשר בגבול הגרמני, בה
מצאתי את אחותי אשר שהתה בקיבוץ- שם הציעו לה להיות מקשרת בין הקיבוץ והעיר וורשה.
מכיוון שנראיתי כמו ארית ודיברתי פולנית מצוינת, תפקידי היה להשיג תמורת כסף נשק
ותחמושת. מספר הקשריות היה רב, אך רובן נתפסו על- ידי הגרמנים והוצאו לתלייה או
לירייה, אך אף על פי כן בודדות כמוני הצליחו לשרוד בחיים.
בפעם האחרונה נתפסתי בהיותי ברכבת ולידי תעודות מזויפות
אשר היו מיוצרים על- ידי אנשי מחתרת.
הורידו אותי מהרכבת ואחרי עונש אלים הוכנסתי לבית
הסוהר- שם לאחר חיפוש מצאו אצלי מספר אקדחים, בהתחלה החשיבו אותי כיהודיה. רצונם
היה לדעת מהיכן התעודה המזויפת ומקור השגת הנשק, כמעט כל יום עברתי עינויים בכדי
להוציא ממני את האמת.
לאחר מכן הציעו לי לעבוד במטבח בית הסוהר, שם גיליתי
שהקצין אשר ליווה אותי למטבח הינו פולני אשר היה נאמן לנאצים, וכי אשתו ישבה עמי
בתא.
עשינו עסקה, בה הוא ביקש ממני להעביר מכתב עבור אשתו
ואני ביקשתי ממנו להעביר מכתב לסבתי, אשר היה בעצם היה מיועד למחתרת.
לאחר זמן- מה הוא העביר לי מכתב מהמחתרת אשר לכאורה
נשלח לי מסבתי, אשר בו נדרש ממני להיות בחצר הכלא בתאריך מסוים, והם יעזרו לי
להימלט.
אני ואישה נוספת אחרת סיכמנו בנינו כי נתחלף בתפקידינו,
והיא תעבוד במקומי במטבח ואני יעבוד במקומה בחצר הכלא.
כאשר עבדתי בחצר, אחת מנשות המחתרת העסיקה את השומר
באמצעות סל כל- טוב, ואחותי עזרה לי להימלט.
לפני העלייה: ההישרדות שלי כיהודיה ופת הלחם שהשאיר את אימי
ואותי בחיים.
בעקבות השואה, מתוך משפחה של שישה נפשות, נותרנו אימי,
אחותי ואני, אבי נספה ויתר האחים נספו בגטו ורשה.
לפני שהגעתי ארצה הייתי בת 12 שנים בבית יתומים פולני,היהודייה היחידה.
בתור יהודיה, מצד אחד רציתי להתקרב אליהם- עשיתי הכול
כדי שאהיה ברשימת לוח המצטיינים ,מצד שני ניסיתי לשמור על אמונתי בסתר, ע"י
מספר תפילות שזכרתי בזיכרוני. אבי היה חסיד, חזן, שוחט ומוהל ולכן היה לי חשוב לשמור על אמונתי. באותו זמן אימי
שהתה בכפר של גויים, בימי ראשון, יום החופש שלנו, הייתי מסתכנת ומביאה אליה פת
לחם, עד שנשברתי בגלל החיפושים, החלטתי לגלות באומץ רב את סודי למנהלת הפולנייה.
למרות הסיכון,למרבה המזל, היא נענתה בחיוב לעזרתי, לקחה אותי למטבח וקבעה שעה
מדויקת שאימי תחכה ב-13:30 ליד הדלת ותביא גם כלי. וכך אימי הייתה שותה את שאריות
המרק, אוכלת פת לחם ומחליפה את חתיכת החזיר בחלב, עד כדי כך הייתה חשובה לנו הזהות
היהודית. תמורת לחם גם למדתי לסרוג בחוטים של כבשים. מה לא עשינו בשביל לחיות.....
תפיסת דג בנחל ויצ'קנה
לאחר שיצאתי מבית היתומים, הייתי בת 13 שלחו אותנו לסיביר,כי לא רצינו לקחת פספורטים
רוסיים, כינו אותנו "אויב של המדינה".הגענו למקום בשם "קומי",
הביאו אותנו ליער, שם אמרו לנו לבנות בתים, יצאתי לנחל והצלחתי
לתפוס דג גדול, בשבילי אחרי התקיימות מפת לחם, זה היה הישג גדול, מרוב אושר
,שמתי אותו בשמלתי וצעקתי בקולי קולות במעלה הגבעה " יש לי דג
גדול....."
העלייה לארץ- שנת 1947 , הקשיים בדרך וההתאקלמות
במקווה-ישראל
ב-1947 הגעתי עם עליית הנוער מקפריסין, באונייה
"מעפיל האלמוני", הייתי בת 16, עם קבוצת ילדים שהוציאו אותם ממנזרים.
ידענו אידיש או פולנית.
לקח לנו כמה
שבועות להגיע, התקרבנו לחיפה והצטרכנו לחזור בגלל אוניות המעפילים. היה מעט אוכל
והיו המון חולים, גם אחותי ביניהם. שרדנו מלחם, מים, קופסאות שימורים שאיתם נלחמנו
נגד האנגלים. המדריכים החליטו להוריד את אחותי( בת ה-12), ולהביא אותה לעתלית,
רציתי לרדת מהסירה, הסירה ברחה ואני נשארתי תלויה על חבל, טיפסתי בחזרה, רק לאחר
שנה פגשתי את אחותי שוב בכפר חסידים.
את הקבוצה שלנו הביאו למקווה ישראל ללמידה, הייתי שייכת
לסקטור הדתי "בני-עקיבא". יש לציין שמאוד התאכזבתי מקבלת הפנים של
הוותיקים, בשבילם היינן כאילו נגויים במחלה ולא קיבלנו מילה אחת טובה.הסדר יום
במקווה ישראל: כל אחד היה צריך לבחור מקצוע שהוא רוצה ללמוד, אני בחרתי בגידול
פרחים, במקווה- ישראל יש גן בוטני. מידי פעם היינו שומעים אזעקות של המלחמה עם
האנגלים, לפני קום המדינה כמובן. אהבתי מוסיקה, ניגנתי בחליל. הייתי יושבת בבית
הכנסת ולומדת להשלים ידע: בעיקר בתנ"ך, במקצוע האהוב עלי.
הניצחון האישי שלי ומשפחתי כיום
אחרי שהתחתנתי, הייתי בת 18, אמא הגיע ארצה כשילדתי את
בני הראשון.
כיום יש לי בן ובת מוסיקאים- הבן מנצח על תזמורת
פילדלפיה והבת- מנגנת
בסקסופון לא
לחינם למדתי תנ"ך, היום אני עוזרת
לנכד שלי ללמוד תנ"ך לבגרות. "כל מה שרציתי הוא לחיות".......
הגן הבוטני במקווה
ישראל
מקום עבודתה
לשעבר של אסתר שמיט
נולדתי ב – 1928 ביליתי בעירה קטנה ליד ווילנה (עכשיו
זה שטח של פולין) ב- 1940 העירה הפכה לגטו.
אחי הושמדו בתור ילדים, אמי לא הסכימה לנטוש אותנו ולכן
הושמדה גם.
אני עצמי ניצלתי מהשמדה בזכות זה שהייתי גבוהה לגילי,
הייתי רק בת 12 (הנאצים שפטו אותי לפי
גובהי) כך בגיל 12 נשארתי בלי משפחה התנאים היו נוראיים, כל יום נוספו עוד גופות.
כשנגמרה המלחמה ה התחתנתי עם חייל שהיה גדול ממני ב- 8
שנים ב- 1949 עלינו לארץ.
נכדי קבלו
השכלה גבוהה.
התקופה
מלחמת העולם השנייה, בתקופת עלייתו של היטלר והנאצים
לשלטון.
משפחתי
אבי ברח מהצבא הפולני לגרמניה והתחתן עם אמי בברלין.
לאחר מכן עברנו לזרבוריקן שעל גבול צרפת- גרמניה, קרוב
לשטרסבורג.
עד גיל 8 למדתי בבית הספר הגרמני.
החיים בתקופתו של היטלר והשלטון הנאצי:
בשנת 1933 היטלר עלה לשלטון ואז פתחו ביה"ס עברי
ראשון והוציאו את הילדים היהודיים מבתי הספר הגרמנים. בבית הספר למדתי שנתיים, אבי
היה ציוני והחל בבקשות לעלות ארצה, ולכן נדרש לקנות סרטביקט. כאשר היטלר עלה
לגדולה בשנת 1933, בעיר זרבוריקן, הם נכנסו בתהלוכה, ועברו ברחוב בו גרתי, והכריחו
את היהודים להוציא את דגלי הנאצים- דגלי הקרס, כעבור יום הייתה פקודה לא להוציא,
ואל פי כך ידעו היכן גרים יהודים והיכן לא, בתור ילדה עמדתי למטה ברחוב, וראיתי
פנים מול פנים את היטלר, גרינג וגבלדס במצעד מרהיב עיניים, עם המון הצבא שהרעיש
בצעדים עם מגפיו.
את בתי הכנסת שרפו, ויהודים ללא אפשרות לעזוב את העיר
נרצחו.
באותו בית הכנסת אשר שרפו אני שרתי בימי שישי ושבת לפני
הצהריים עם ליווי עוגב, לרב הייתה הופעה מרשימה ואצילה, הוא לבש גלימה שחורה
וארוכה עם מצנפת כדוגמת האפיפיור בצבע שחור, הוא עלה ארצה בשנת 1935 לנהרייה, שמו
היה דוקטור רולף.
העלייה לארץ והקשיים אשר התלוו אליה
כילדים, אבי הרגיש שאנו בסכנה, וגם הנאצים פחדו
מילדיהם.
מאותם ילדים אשר גרו איתי באותו הבניין הוכיתי.
הפלגנו במשך שבוע ימים על האונייה
"פרובידנס", היא עגנה באלכסנדריה, וכאשר ראיתי את הערבים פחדתי מאוד.
חוץ מאבא ואחותי
שהייתה בת 7.5., כל משפחתי חלו במחלת ים.
במהלך הבריחה ארצה עברנו בלוקסמבורג שם היינו חודשיים
ומכיוון שהייה לי משעמם רציתי ללכת לבית הספר, עברתי מבחן וקיבלו אותי לבית ספר
לנזירות, אחרי בית ספר מיובש בגרמניה זה היה פשוט גם עדן!
ההתאקלמות בארץ
הגענו לחיפה, בה גר אח של אבי, היינו כ- 4 נפשות והגענו
לחדר בו כבר שכנו 4 נפשות, אשר הם בני משפחת דודי.
במשך שבוע ימים היינו בוואדי ניסנאס אצל קרובינו, לאחר
מכן הוריי שכרו חדר עם חצי מטבח, וכמובן התחלנו ללמוד, אותי הכניסו לכיתה ג' בבית
הספר "גאולה". אחר כך חילקו את הילדים לפי אזורי דיור ועממי ג'. בית
הספר היה ביתי השני, בשבילי היה יום- יום חג ללכת לבית הספר.
מי שלא היה חבר בהסתדרות, כלומר בעל פנקס אדום, לא קיבל
שום עזרה רפואית, והיה צריך להחזיק רופא מכספו.
אמי חלתה- במחלת לב ואף בית חולים בחיפה לא יה מוכן
לטפל בה ולתת לה עזרה רפואית. בזמנו עבדנו בכל דבר אשר בא ליד העיקר שיהיה לחם
בבית.
אבא שלי היה מן אדם כזה שלאן ששתלו אותו הוא נשתל- ביום
בהיר אחד הוא פגש אדם שמקצועו קצב, ואמר לאבי שהוא ילמדו כיצד להיות קצב.
לאחר מכן הוא פתח חנות קצבים ברחוב סירקין ולימד אותו
כיצד לנהל את העסק.
החנות עמדה במקומה משנת 1937 – 1950, אז הוא חזר
לזרבוריקן בענייני שילומים, והתחיל לעבוד אז בתור חייט, ולאחר מכן כבל פנסיה
מהגרמנים וחזר ארצה לאחר 15 שנה
מלחמתנו מול הפדאיונים
בשנת 1947 פרצו המאורעות ואיפה שהיום ממוקם הטכניון,
היה מקום מחבואם של הפדאיונים , שהיו מחבלים ערבים.
היו לנו הרבה קורבנות שנפלו בנשר ובתל - חנן.
אז בשכונה הקימו צבא אזרחי, אחת העמדות הייתה ברחוב
"שלום - עליכם" 10 בשכונת זיו, כל 4 שעות התחלפו שני גברים למשמר, אם
מקלע אחד.
אבי שמר עם אחד השכנים ששמו היה בזמנו
"גרינבאום", אך עיוות אתו לעברית, לשם "גרון"
שהיה אז מנהל "סולל בונה" אדון גרינבאום אמר
לאבי "אדון פריש עד עכשיו אני שמרתי וכעט הגיע תורך" אבי ענה לו:
"הכל טוב ויפה, אבל אני לא יודע לירות".
פטירתה של אמי ז"ל
בערך כחצי שנה לפני שחרורה של אחותי נפטרה אמי בבית
החולים "ביקור חולים" בירושלים ביום ו' בשנת 1944 אבי קיבל טלפון להגיע
לירושלים , יחד אתנו, הבנות הגיעו לירושלים בשעה 2 ואמי נפטרה בשעה 10.
תפקידה של אחותי במלחמה מול הבריטים ותפקידו של בעלה
באותה תקופה בה אמי נפטרה אחותי הייתה בת 15 ושירתה
בהגנה ונתפסה פעמיים וישבה פעמיים בבית הסוהר, בפעם הראשונה בבית הסוהר למטה בעיר
ובפעם השנייה בלטרון, והשתחררה לאחר כמה ימים, בעוון תפיסתה עם דלי דבק להדבקת
פלקטים נגד הבריטים בלילה.
בזמן שאחותי הייתה בבית הסוהר נכנסו אלינו הבריטים, הם
באו לשאול את אבי דברים, אבי לא ידע אנגלית, הקצין הבריטי ידע גרמנית באותו זמן
בדיוק עמדתי להתחתן ובעלי היה בבית (החבאנו אותו בבטן הספא כדי שלא יתפסו אותו.
באתו הזמן היה עוצר כל יום משעה 18:00 עד הבוקר לפני כל תחנת משטרה בריטית, הכל
היה מגודר בגדר טייל והיה מאוד קשה לעבור.
אחרי שאחותי השתחררה מהכלא, היא חלתה בשפעת אך אני
התייצבתי במקומה כל יום במפקדה הבריטית בשעה 18:00 אחותי גויסה בשנת 1948 היא
הייתה חיילת קרבית היא הייתה המזכירה של המפקד שלה בפלוגה 7 היא הייתה בדרגת
סמ"ל. שמה היה בילה רענן (פריש).
הבעל של אחותי הבריח ניצולי שואה מאיטליה, הוא היה מפקד
של אזור השרון שמו היה "זלמן צור".
הוא היה גם ניצול שואה בגיל 38 עשה בגרויות, ובגיל 42
גמר את האוניברסיטה בירושלים בהצטיינות, הוא חלה הרבה חודשים ומכיוון שהלבלב הלך
הוא נפטר.
בית הספר עם חוקיו המקובלים באותם זמנים
כל מורה לימד את כל המקצועות, המורה השני היה צורי-
המורה להתעמלות.
בזמנו היינו צריכים להתעמל עם גופיות, באתי לשיעור עם
חולצת טריקו, הוא דרש ממני מספר פעמים להוריד את החולצה, לאחר מכן הוא דרש ממני
ללכת לחדר המנהלת, והייתי צריכה להביא את אמי לביה"ס, מאותו יום אף ילדה בבית
ספר בחיפה לא התעמלה עם גופייה, בנוסף באותם זמנים הלימודים עלו הרבה כסף. בזמן
הבריטים, אם אחד ההורים לא שילם בזמן הוציאו את אותו התלמיד חזרה הביתה.
הפגישה עם הילדים ניצולי השואה
באותה עת התחלנו בהבאת ילדים ניצולי שואה, ואני בתור
ילדה נשאתי את כאבם, מכיוון שחלקם הגיעו ללא הוריהם, חלק מהם גדלו אצל קרוביי
משפחה, וחלקם נשלחו לקיבוצים.
התנועות
והשאיפה ללמוד
אני כילדה הלכתי עם חברותיי מבית ספרי הלכנו לתנועת
"גורדונייה", מובן מאליו שזה היה תחת פיקוח בית הספר. מדריכנו הראשי היה
יוסף ידין.
לפני כ- 5 שנים התקיים לנו מפגש ארצי של כל התנועה
הארצית, מובן מאליו שבראשה עמד יוסף ידין, שנפטר זמן קצר לאחר מכן.
שאיפתי הייתה ללמוד בבצלאל, אבל לצערי הדבר לא התגשם,
מכיוון שאמי נפטרה.
הגיוס לצה"ל
שנינו גיוסנו לצה"ל, אני הייתי בין החיילות
הראשונות בחיל הים בשנת 1948.
בעקבות סבלו של בעלי מן השואה, הוא חלה ונפטר בגיל
צעיר.
אחד מאחיו לא התייצב לעבודה ולכן באו לביתו הנאצים, ירו
בראשו וסחבו אותו דרך כל העיר לודש, כאות ליראה לכל מי שלא יציית לפקודה.
משפחתו של בעלי וגורלם
אח נוסף לחם עם הפרטיזנים בוורשה, ובעלי ברח לרוסיה
מהעיר לודש, בזמנו הוא נקרא פושע מכיוון שלא היה אזרח רוסי ונכלא בבית הסוהר, זה
היה גיהינום שלא ניתן לתאר, כמעט ללא אוכל,אסירים אחרים לקחו מנמו דברים לא
אפשרותו להילחם, והוא מכר לחם תמורת סיגריה.
למזלו קיבל דלקת ריאות, ניתנה לו האפשרות לבחור בין
להישאר ברוסיה או להתגייס לצבא הפולני, הוא בחר להתגייס לצבא הפולני, אושפז בבית
החולים מדלקת ריאות, לאחר מכן התחבר לפלוגתו עם מנחם בגין, הפלוגה הגיעה לישראל
ואז רבים מיהודי הצבא ברחו והחביאו אותם בכל מיני קיבוצים, כמו כן הוחלפו שמותיהם,
בעצם שמו של בעלי היה מאוד ארי- פרידריך, שבזכות שם זה ניצל מידי הנאצים, וכאן
בארץ הוחלף שמו לבן- שלום, בכדי שהצבא לא יתפוס אותו, הוא התגורר בקיבוץ "איילון".
זרבוריקן לאחר המלחמה
כאשר אבי חזר לגרמניה, ראה את העיר זרבוריקן הרוסה לגמרי,
היא הייתה מופצצת ומופגזת בידי האמריקאים אשר הפציצו אותה בצורה מקצועית: הם
השאירו את הכנסייה, המכרות, העירייה, בתי המלון, הקתדראלות ואת תחנת הרכבת, אף בית
לא נשאר שלם, וכל הגרמנים ברחו לכפרים.
המטפלת שטיפלה בי בזמנו נישאה לקטר הוא שיקר לי כאשר
אמר לי כי הוא לא ידע שהוא מוביל יהודים למשרפות, שם בנו היה הנס שמיט, שהיה
בתנועה הנאצית ואינו היה מסוגל להסתכל בעיני.
משהו קצת שמח
כיום אני נפגשת עם חברותיי מבית הספר מכיתה ג', כל יום
שלישי בגרנד קניון.
מתל- עדשים- ההתגייסות לצבא הבריטי והשירות בחיל הרפואה
(סייעת אחות)
היכן נולדתי?
נולדתי בארץ ישראל, אז הייתה נקראת ארץ ישראל- פלשתינה
א"י, בשנים ששלט בארץ המנדט הבריטי.
בית הספר במושב תל- עדשים
גדלתי בתל- עדשים, את תל- עדשים בנו קבוצת חלוצים,
מארגן הקבוצה היה הרצפלד, בין התושבים הראשונים היו כמו אליהו איתן, יוצא קבוצת
השומרים. מרבית התושבים היו עולים מרוסיה, פולניה, גליציה ואוסטריה.
למדתי בבית הספר במושב עד כיתה ט'. בית הספר היה מנוהל
ע"י המחלקה לתרבות של הועד הלאומי היהודי בארץ ישראל. אנחנו הילדים במושב
היינו משתתפים בכל עבודה במשק וכל זאת עשינו אחרי או לפני בית הספר. בבית הספר היו
כיתות קטנות כי למדו בו רק ילדי המושב.
קליטת עולים מוינה למשפחות
כשהייתי בת
16 באה למושב קבוצת נוער עולה מוינה והם
נקלטו כל אחד במשפחה. במשפחתי נקלטה נערה בשם שושנה ברגר שהפכה ל"אחותי"
לאחר שההורים שלה הושמדו.
הגיוס לצבא הבריטי ביניהם גם אנוכי
בפרוץ מלחמת העולם ה-2, משה שרת, חבר מהוועד הלאומי
הציוני בארץ, ארגן עם הבריטים גיוס יהודי ישראלי מהארץ לצבא הבריטי שלחם בגרמנים.
כל הבנים בני גיל 18 מהארץ התנדבו לצבא הבריטי. בחור אחד מהמושב שלי לא התגייס
והחברה כתבו על הדלת של הבית שלו "משתמט". במאורעות 1936-1939 שירתי
בשני תפקידים במושב, שהם: 1. איתות בין היישובים היהודיים. 2. עזרה ראשונה.
התגייסתי לצבא הבריטי ועברתי אימונים ראשונים במחנה צריפין. אפשרו לבנות במחנה
לבחור בתפקיד שרצו ואני בחרתי בעוזרת לאחות.
הרפתקאות בזמן גיוס
רכבת ארוכה לקחה
אותנו למצרים והגענו למדבר שומם, שם היה המחנה שלנו (מחנה של אוהלים אשר
מוקף במחצלות קני סוף). על יד פתח המחנה
עמדו שני סודנים עם נשק ולא נתנו לאיש להיכנס. המפקד אמר שאם שומעים קול חצוצרה
מיד לעזוב את המחנה וללכת למחלקות לעזור. שמעתי קול חצוצרה והתייצבתי מיד במחלקה
וקיבלתי הוראות מהאחות האחראית, מה לעשות. ( לא ידעתי אנגלית) עזרתי לאחות
והופתעתי מהתפקיד. בערבים למדתי בנוסף על התפקיד בעזרת קורסים של עוזרת
לאחות. בצפון אפריקה (טוברוק נכבשה)
המלחמה נפסקה ולא הגיעו פצועים למחלקות. קיבלתי דרגה על ידי הקצינה היהודייה בגלל
פעילותי החברתית בקבוצה.
הפלישה לאירופה- לשירות ההתנדבות שלי וגאוות הסמל של
היהודייה
כשהתחילה הפלישה לאירופה התנדבו מאה בחורות ישראליות
לשרת באירופה עם הכוחות הפולשים באירופה, אבל קיבלו למשלחת רק בנות בלי דרגות,
חיילות פשוטות, ואני רצתי להיות אחת מהן לכן ויתרתי על דרגתי אבל בספינה קיבלתי
אותה חזרה. על הספינה כולנו עלינו בסואץ שבמצרים, אוניית מלחמה, בתוך שיירת של
אוניות מלחמה ומשם יצאנו לאירופה. על האונייה החלטנו, הבנות, לענוד סמל שיצהיר כי
אנו יהודיות. הסמל גרם לי לקיים פגישות מיוחדות. כולנו ירדנו מהספינה באיטליה
ומשם נסענו ברכבת לבית חולים בעיר בארי.
בבארי היה בית חולים גדול ומחוץ לעיר היו כמה בתי חולים בניהם היה בית חולים- GH96 שבו אני שירתי. בבארי היה שדה
תעופה גדול שממנו הביאו פצועים פרטיזנים ומשפחותיהם, שהגיעו מיוגוסלביה לבית
החולים בבארי. בעקבות כך, שידעתי רוסית ויכולתי לתקשר איתם קיימתי קשרים טובים
איתם.
מי הוא שמואל קדישביץ?
שמואל עלה מברית המועצות בשנת 1971 בחודש דצמבר.
למד בבית ספר יהודי
בלטבייה ובשפה העברית, סיים גימנסיה ולמד באוניברסיטה. אהב לשמוע את התחנה BBC ששידרה תוכנית בעברית, הייתה לו
קרובת משפחה בחיפה.
סיפור תעודת האופי ועבודתו.
קרובת המשפחה של שמואל שלחה דרישה שהוא יעלה לארץ, הוא
ביקש לעלות לארץ, כאשר מבקשים דרישה לעלות לארץ מאבדים את העבודה, הבית ואת המסמכים.
בשביל לעלות ארצה היה צריך להוציא תעודות אופי מהעבודה, תעודות האופי היא כמו מכתב
המלצה ממנהלי עבודתו, הוא היה צריך לקבל חתימות מכל המנהלים שיש במפעל שהוא עבד,
הוא קיבל תעודת אופי טובה מאוד עם הרבה שבחים והמלצות אבל מצב זה לא היה טוב
בשבילו, כי אם תעודת האופי שלו הייתה כל כך טובה למה שיתנו לו לעזוב את רוסיה?
כשאר עובדי המפעל שמעו שהוא עולה לארץ הם התרחקו ממנו וחשבו שהוא עושה מעשה טיפשי,
הוא היה מנהל החשבונות הראשי של המפעל, במחלקה שלו עבדו 12 עובדים, המחלקה שלו
הייתה הכי גדולה. מנהל הייצור של המפעל תמך הו ואיחל לו בהצלחה בעלייה, אבל לאחר
מכן הוא התרחק ממנו והיה כמו שאר עובדי המפעל.
סיפור העלייה.
היו 3 תוצאות לבקשת העלייה.
א.
מקבלים אישור ועולים ארצה.
ב.
מקבלים סירוב.
ג.
עוברים לסיביר.
שמואל קיבל סירוב, הוא ערער על ההחלטה, ואז הוא
קיבל אישור.
לפני שעולים לארץ היה חובה לשפץ את הדירה,
ואמרו לו בסדר... אבל רק בעוד חצי שנה.
השיפוץ עלה 560 דולר, הוא הלווה את הכסף ממכר
של חבר והוא התחייב לו בע"פ שכשהוא יגיע לארץ הוא יחזיר לא תא כל הכסף
בישראל.
בתו אמרה לו להיזהר וחשדה מאוד.
העלייה הייתה דרך ווינה, הנסיעה לווינה הייתה
או מטוס או רכבת, בגלל נכדתו הקטנה המחיר היה פי 3 המחיר הרגיל, אז הם נסעו ברכבת.
כשהוא הגיע לווינה נודע לו שיש 6 מקומות במטוס לישראל, הם קנו את המקומות. הם
הגיעו לישראל בשעה 9 בערב, אשתו הייתה חברה בארגון בית"ר וכל חברי הארגון עשו
להם מסיבה לכבוד העלייה. הביאו אותם לנצרת עלית, הם ידעו עברית טוב מאוד. הוא הגיע
לחיפה לקרובת המשפחה והם הלכו ביחד להסתדרות לחפש עבודה.
הוא עלה בחודש דצמבר, בסוף חודש דצמבר התחיל
לעבוד עד הפנסיה בגיל 71 כיום שמואל 94, עד 120.
לכל נוסע ברכבת היה מותר לקחת
